העיסוק המתמיד אחר גורמי האושר מאמלל אותנו ופוגע בבריאותנו הנפשית. קריאה מומלצת לכל מי שלא מבין למה לא כיף פה כמו שדמיינתי? פרספקטיבה אדלריאנית לחיפוש האושר בעידן הנוכחי
בתרבות המערבית סיפוק החיים של האינדיבידואל והמימוש שלו הפך למשימת חיים מרכזית. אנשים כיום בניגוד לעבר מחפשים לעבוד בעבודה שתיתן להם מימוש ותבטא את כישרונותיהם. המרדף אחר האושר מקיף אותנו בפרסומות, הסרטים, הייצוגים התרבותיים והקפיטליזם עושה בזה שימוש על מנת לגרום לנו לקנות ולקנות דברים שכביכול יעזרו לנו להיות ״אנחנו״ בגרסה הטובה ביותר שלנו. לפי התיאוריה האדלריאנית, התנועה של האדם בעולם היא מתוך מינוס אל עבר פלוס כלומר האדם מלידתו מתמודד עם מכאובי המציאות ומתגבר עליהם ומתבגר ומשתכלל כך. דרך ניסיון וכישלונות האדם לומד שזה בסדר לטעות, ליפול, להיכשל ולהמשיך הלאה. מטרת החיים לשיטתו של אדלר היא לחוש שייכות, להרגיש חלק מ- המשפחה, קבוצת השווים, חברים, חברים לעבודה. תחושת השייכות מוטבעת לנו בגנים שכן אנו חיה חברתית שאינה מקודדת להישרדות לבד אלא רק בלהקות, כן אנחנו חיה חברתית. הישרדותנו בקבוצה תלויה ביכולת שלנו לעבוד בשיתוף פעולה, ביחד עם אחרים, לטובת אחרים, תוך כדי ראיית הצרכים של הזולת מלבד הצרכים שלי. זהו המצב הרצוי ואילו היום החברה המערבית מעודדת תנועה הפוכה שגורמת לאדם להסיט את הזרקור מהחברה והסביבה אל עצמו, וכך הוא עסוק כל הזמן ברמת הסיפוק והכיף שלו. אפשר לומר שלפי תורתו של אדלר אנחנו הולכים נגד הטבע שלנו כבני אדם ועל כך אנו משלמים בבריאותנו הנפשית. היום יותר מכל תקופה היסטורית אחרת אנשים סובלים מהפרעות ומכאובים נפשיים.
שאנחנו הולכים נגד הנטיות הפסיכולוגיות המולדות שלנו הקיום שלנו יותר כואב. הכל הולך יותר קשה , זרימה בחיים ואין סיפוק ממערכות יחסים.
כחיות חברתיות אנחנו אמורים להיות יותר עסוקים בזולת, בעבודה, במילוי משימות ופחות מרוכזים בשאלה ״האם טוב לי ואני במימוש עכשיו?״. באופן פרודקסלי או בעצם ממש לא, ככל שנהיה עסוקים במילוי משימות החיים וגם נעשה פעולות למען אחרים כך נהיה יותר מסופקים ושמחים מהחיים. נשמע אולי הזוי אבל תבדקו תנסו ותעדכנו אותי.
מגיל ינקות אנחנו מקבלים את המסרים: ״אתה מושלם כפי שאתה״ ו-״הכל מגיע לך״, ״את אחת ויחידה״ אך בו זמנית היא דורשת ״תהיי מספר אחד״, ״תתבלט ותצטיין״, ״הכל או כלום רק לא בינוניות״. המסרים הסותרים הללו יוצרים הרבה סיבוכים בנפש שגורמים לחוסר סיפוק מהחיים, חוסר סיפוק ממערכות יחסים וקושי להתמודד עם קושי.
ממשיכו של אלפרד אדלר, רודולף דרייקורס התייחס לפינוק כרעה חולה עד לכדי שהשווה פינוק של הורים לשבירת הרגליים והידיים של הילדים (!). מטאפורה קשה, אני יודעת, אבל לא לחינם הוא השתמש בה ואני אסביר.
הוא התכוון בכך שכאשר הורים ממלאים עבור ילדיהם מטלות שהם יכולים לעשות בעצמם הם בעצם מלמדים אותם עם הזמן חוסר אונים יחד עם תחושת זכאות (מגיע לי ומגיע לי עכשיו). הקוקטייל ההרסני של חוסר אונים יחד עם תחושת זכאות מלווה את הילד בהתבגרותו וכך הוא גם יתנהל כמבוגר. הצימוד הזה הרסני מפני שאדם שמרגיש שמגיע לו הוא אדם שלא יתאמץ כדי להגשים את מטרותיו ועוד לא יבין אחרי זה למה אין לו את כל הדברים שהוא רוצה. זהו גם אדם שלא נעים הרבה פעמים להיות בחברתו מפני שהוא לא קשוב ורואה את צרכי האחר וזאת מפני שהוא קשוב מאד מאד לאיך שהוא מרגיש והוא צריך להרגיש טוב כל הזמן. ד״ר אנאבלה שקד כתבה ספר מאלף בנושא שנקרא ״לקפוץ למים- מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים״.
אז אם אתם במצב רוח ירוד במיוחד, מדוכאים או מדוכדכים נסו לעשות משהו בשביל מישהו אחר גם אם זה מטלה קטנה אתם מיד תרגישו בעליה בתחושת הערך העצמי שלכם. זאת מפני שכמו שכתבתי קודם, אנחנו מחווטים במוח שלנו להיות בחברה, חלק מקבוצה, עסוקים בשיתוף פעולה ועשייה הדדית. נסו ותראו בעצמכם!