פעמים רבות אנשים מגיעים לטיפול כי הם מרגישים שחסרה להם המוטיבציה בחיים להגשים מטרות קטנות או גדולות שהם מציבים להם. זה יכול להיות חוסר מוטיבציה להתחיל לדאוג לגוף הפיזי, לאכול נכון ולהתעמל או זה יכול להיות חוסר מוטיבציה שקשורה במילוי משימות בעבודה, בבית או אפילו לקום בבוקר. המוטיבציה שלנו כבני אדם נבנית מתוך תחושת סיפוק שמתוגמלת על ידי הורמון שנקרא דופמין שמשתחרר במוח אל מערכת העצבים הסימפטתית ופארא סימפטתית. במילים אחרות, כאשר אנחנו מסיימים משימה למשל אנו מרגישים עונג וסיפוק על ידי הורמון הדופמין שמשתחרר במוחנו. בגלל העונג שמגיע בסיום משימה עולה המוטיבציה בנו לגשת למשימה הבאה ותהליך זה מכונה "חיזוק". על מנת לגייס את המוטיבציה לחיים צריך להתחיל במשימות הקטנות כדי להחזיר את תהליך החיזוק ושחרור הדופמין מהמוח.
יש פסוק שמיוחס לשלמה המלך הלקוח מספר משלי פרק י"ג (12):
“תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה לֵב, וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה"
פסוק זה נכתב רבות לפני שהמדע המודרני התחקה אחר תפקודי המוח וההורמונים אשר משחקים תפקיד כה משמעותי בחיינו ועדיין נראה שהוא מתייחס בדיוק לעניינו. שלמה המלך בפסוק זה הצביע על כך שלא טוב לאדם לשהות זמן רב בציפייה כלפי מטרה מסוימת ("תוחלת ממושכה"). יותר מכך, שלמה המלך אמר בצורה דרמטית ביותר כי ציפייה ממושכת זו "מַחֲלָה לֵב", כלומר גורמת לליבו של האדם לייסורים ומחלות. אחד מהפירושים הקיימים לפסוק מציעים כי על האדם לא לשהות במחשבותיו זמן רב בעבר ובתחושת "מה היה אם..." או מה "למה זה קרה לי?" מכיוון שהדבר מביא לעוגמת נפש שמכבידה עליו ומרחיקה אותו מבריאות נפשית ופיזית. לעומת זאת "עץ חיים – תאווה באה" כלומר שאדם מקבל סיפוק לרצונותיו הוא חש חיות נפלאה ופריחה. במילים פשוטות, כאשר אנחנו חושבים על המטרות הגדולות, הרחוקות שלנו אנחנו יכולים להרגיש מיואשים וקפואים במקום ולעומת זאת שאנחנו מציבים לעצמנו מטרות ביניים קטנות ומבצעים אותן- אנו מרגישים סיפוק. עם סיפוק זה אנו חשים פידבק שמתבטא במוטיבציה להמשיך הלאה לעוד משימה אל עבר המטרה הגדולה.