מעבר להשלכה הראשונית של מלחמה שהיא פגיעה בחיי אדם קיימת גם השלכה פסיכולוגית רחבה בקרב מי שנשאר בעורף. תחושת אשמה שאחרים מסתכנים עבורנו או שאנחנו לא עושים מספיק בעוד אחרים עושים יותר. מסתבר שאשמה היא חלק מנזקי המלחמה ואפשר ללמוד איך לצמצם אותה.
המלחמה שוברת את השגרה המוכרת לנו וחושפת אותנו לתחושת סכנה בסיסית לגבי חיינו וחיי יקירינו. תחושת הסכנה וחוסר הוודאות הגוברת מביאה רבים לצפות בחדשות שעות רבות מאחר והצפייה מעניקה תחושת שליטה מסוימת בטווח הקצר. ידוע כי בטווח ארוך הצפייה בחדשות מערערת את תחושת השליטה ומגבירה סימפטומים של חרדה אבל יש לה מרכיב ממכר ממש. אנחנו צופים בעוד עדות, או פרשנות ורואים עוד תמונות שגורמים לנו להרגיש חלק ו״בעניינים״.
צריכת חדשות ומדיה יכולה להעניק תחושה הפחתת חרדה לכאורה אבל המחיר הוא רמה גבוהה של עוררות ומתח לאורך זמן. זאת מאחר מבחינה פיזיולוגית הורמונים כמו קורטיזול ואדרנלין מופרשים ביתר שאת ומשפיעים בצורה שלילית על מצב רוח, על רמת עצבנות ובקושי להירדם בלילה.
קשה לנו להיות בשקט כי הראש רץ בין דאגות, כאב, צער, בלבול ושאר רגשות ומחשבות.
מי שנמצא בעורף או מי ששרד חוויה מסכנת חיים יכול לחוש מה שנקרא ״אשמת השורד״ או ״אשמת הניצול״. מדובר בתחושה פנימית של אשמה ותהייה ״מדוע דווקא אני שרדתי בזמן שאחרים לא?״ או ״מדוע לא עשיתי יותר כדי לעזור לאחרים?״. ״אנשים טובים ממני הצליחו יותר ואילו אני כישלון כי לא הצלחתי..״. ״למה מגיע לי ליהנות מהחיים שאחרים סובלים או נהרגים״?. ועוד משפטים נוספים.
תחושת חוסר האונים היא עמוקה ומשפיעה בצורה דרמתית על תחושת הערך והמסוגלות של האדם.
חשוב להדגיש שתחושת האשמה היא קשורה קשר ישיר לאירועי קיצון ואירועים טראומתיים כמו מלחמה וזה תגובה קולקטיבית נורמלית שלנו כבני אדם.
זוהי תחושה סובייקטיבית של שיפוט עצמי בצורה שהיא מנותקת מההיגיון ומהתנאים הקשים והבלתי אפשריים שנדרש להם האדם.
זוהי תגובה נורמלית אבל תגובה פרשנית מוטעית למצב קיצון ולכן חשוב להבנות מחדש את הפרשנות למצב. לחבר את עצמנו ליכולות שלנו, למה שאנחנו כן מסוגלים ויכולים לעשות גם אם זה נשמע הכי קטן ושולי.
להלן מספר משפטים שאני שומעת לאחרונה בקליניקה ממטופלים בעקבות המלחמה. אני מאמינה שאלו קולות שמשקפים רבים מאיתנו:
״אני מרגישה אשמה כי כולם מתנדבים ועוזרים בדרכים שונות ואני בבית רואה חדשות״
ראשית, יש התגייסות המונית בישראל שמחממת את הלב ומעודדת מאד בימים קשים ומאתגרים. עם זאת, לא כולם מתנדבים אלא מי שמרגישה ומרגיש שיש להם אנרגיה ומשאבים אחרים לסייע. לא כולנו בנויים אותו דבר מבחינה פסיכולוגית ולא לכולנו יש משאבים לחלוק ברגעים האלו. אין פה חלשים וחזקים אלא מבני נפשי וחוסן שונה וזה לא אומר עלינו כלום כבני אדם. חשוב להדגיש- כולנו בעלי ערך וכולנו שונים בהרכב האישיות שלנו אבל שווים!
יש אנשים שעבורם לעבור עוד יום בבית ולהישאר בתפקוד כזה או אחר זאת הצלחה. לעומתו יש אדם שהרעיון להישאר לשבת בבית מעלה בו חרדה של ממש והוא חייב להיות בעשייה שתפיג את החרדה הזו. כל תגובה היא נורמלית וטובה וחשוב שנזהה את מקורות ותנאי החוזק שלנו כדי שנוכל להתנהל באורח מטיבי לאורך זמן.
לא כולנו אמורים לסייע ולתת עזרה באותה עת ואם מסתכלים על המלחמה כאירוע מתגלגל שעוד ייקח זמן הרי שצריך לשמור על האנרגיות ותהיינה עוד הזדמנויות רבות לתרום ולסייע גם בהמשך. שמרו על המשאבים.
״אני מרגיש אשם כי אני לא מרגיש כלום ואני לא חושב שאני מבין עד הסוף את המצב״
אנחנו עוברים ימים קשים ונחשפים לאירועי קיצון ששומטים את הקרקע ממה שאנחנו מכירים כשגרה ונורמליות. האינטנסיביות של האירועים וקנה המידה של הפגיעות וההרס לא דומה לדבר שחווינו או ראינו בעבר.
לכן, אין דרך נכונה להרגיש או להגיב ובשל כך, כל תגובה היא נורמלית וחשוב שניתן לה מקום. יש לנו קצב אחר ודרך אחר להביע ולעבד רגש.
יש אנשים שבוכים
יש אנשים שנהיים יותר קצרי רוח ועצבניים
יש אנשים שנמנעים מאוכל או כאלו שדווקא מוצאים נחמה באוכל ואוכלים יותר
יש אנשים שמרגישים קשת של רגשות ויש כאלו שכלום
יש כאלו שלוקח להם הרבה יותר זמן להתחבר לרגש ולכאב
יש כאלו שרוקדים ושרים וצווחים כדי לפרוק מתח
ויש כאלו ששותקים או רואים נטפליקס או מבשלים או אופים
וכן הלאה...
אינספור התנהגויות וכולן נורמליות ובסדר כל עוד הן עושות לנו טוב ולא פוגעות בנו או בזולת.
זה בסדר אם אתה לא רוצה לראות חדשות ולשמוע על מה שמתרחש.
יכול להיות שעם הזמן תרצה קצת יותר להיחשף ולדעת בקצב שלך ובמינון המתאים לך.
התחושה ש -״אני לא מבינה עד הסוף״ או ״אני לא מעכל עד הסוף״ היא תחושה קולקטיבית נורמלית כלפי מצב רווי אירועים אכזריים וכואבים שבלתי ניתן לעכל אותם עד הסוף.
לכן אל תענישו את עצמכם ותגרמו לעצמכם לראות עוד סרטון או לשמוע עוד עדות כדי להתחבר לכאב ולצער.
אתם לא עושים טוב לאף אחד בכך שאתם מכריחים את עצמכם להתחבר לכאב ולצער להיפך. זהו זמן מלחמה עדיין והעורף צריך להיות חזק ובריאות הנפש היא הכוח של כולנו ולכן חשוב שנזהה מה עושה לנו טוב ונעשה יותר מהדברים שמשמחים אותנו.
״אני בחו״ל ואני מרגישה אשמה על זה שאני לא רוצה לחזור לארץ. אני לא רוצה שיחשבו שלא אכפת לי מהמדינה״
במקום להתמקד בקושי לגבי מה שאנחנו לא יכולים או לא רוצים לעשות אפשר לנקוט בפעולה ולשאול במקום:
מה אני יכולה לעשות מאיפה שאני נמצאת כדי להרגיש שאני תורמת?
אולי פעולת הסברה מקומית, שיתוף מעגל חברים קרוב ורחוק לגבי המצב, פעילויות אחרות שיכולות להתאפשר.. חשוב לזכור שזה לא ״הכל או כלום״ ויש הרבה פעולות קטנות שאפשר לעשות על מנת לתרום ולהרגיש חלק. המלחמה כנראה תיקח עוד זמן ותהיינה עוד הזדמנויות לעזור ולסייע בדרכים מגוונות באון ליין ומרחוק.
מאורציוס, 2023.
אנחנו יצור מסתגל ומשוכלל שנועד לשרוד בתנאים הקשים ביותר
וכן-
מותר לכם להרגיש שמחה.
מותר לכם לצחוק ולהתרגש.
ואין צורך להרגיש אשמה אם חוויתם רגע של כיף.
להפך, תשמחו!!!- זה החלק הבריא בתוככם שצץ ומבקש לאחות ולרפא אתכם.
גם ברגעים לא נתפסים כמו היום בהם אחים ואחיות שלנו עוברים את הרגעים הכי קשים ולא נתפסים בחייהם.
אני מאמינה שהם רוצים אותנו חזקים ובעלי חוסן כדי שנוכל להמשיך לתמוך ולסייע לאורך זמן.
למי שהגיעה והגיע עד לכאן תודה! ודבר אחרון שחשוב לי להגיד
האויב שלנו רוצה אותנו בעורף ובקרב מותשים פסיכולוגית ומיואשים ולכן הסריט את מעשיו האכזריים והפיץ אותם.
נסו להימנע מצפייה בסרטונים שהכינו החמאס כדי להתיש אותנו מבחינה נפשית.
ובבקשה אל תפיצו סרטונים מזעזעים שגורמים לחרדה ולסיוטים.
מדובר בסרטונים שחלקם יותירו צלקת לעד ויכולים להוות טראומה של ממש עבור חלק מהאנשים ובמיוחד עבור ילדים.